<h1>שבלי הלקט סימן ק"ה</h1>
<h2>דף נא:</h2>
תנן התם במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. יוצא הגמל באפסר, וה[א]נקה בחטם, והליבדקס בפרומביא, והסוס בשיר. וכל בעלי השיר, כגון כלבים שלציידין, יוצאין בשיר, בין כרוכין בין נמשכין. ר' ישמעאל אומר ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת הסוס והפרד והגמל והחמור. ירושלמי [רפ"ה] אמר ר' חזקיה סימנה וכן תהיה מגפת הסוס והפרד והגמל והחמור (זכריה י"ד, ט"ו). רב אמר הלכה כר' ישמעאל. כלל כל הדברים: כל נטירותא יתירתא משאוי הוי ואסור לצאת בו בין לנוי בין לשמר. בספר התרומה פרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה, בין לנוי בין לשמר, דאינה צריכה שמירה שלא תברח, אבל עגלים מותרין לצאת בחבל שצריכין שמירה ובורחין יותר מפרה גדולה. וכשמוציא הסוס לרשות הרבים צריך שלא יצא החבל חוץ לידו טפח. וגם צריך שיגביה מן הקרקע טפח החבל שבין ראש הבהמה לידו. וכן נראה שאסור להניח זמם בחוטם שלעגל כמו שרגילין לעשות ויש בו יתידות קטנות שלא יינק הפרה בשדה, דמשאוי הוא. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב מותר לבהמה לצאת בניגרי ברזל, התחובין לה ברגלה כעין שנוהגין לסוסים ולחמורים, ואינו דומה למה שאמרנו, ולא בהמה בסנדל שברגליה, דהתם דילמא בדלא קביע, והכא הרי הן תחובין וקבועין במסמרים יפה, ועוד חזינן דהיזיקן מצוי הילכך שרי. ואסור לקשור שני גמלים או שאר שני בהמות בחבל אחד ולמושכם יחד בשבת. אבל מכניס שני החבלים לתוך ידו. אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת, ולא בזוג שבצוארה אע"פ שהוא פקוק, ולא בסולם שבצוארה, דעבדי ליה היכא דאית לה מכה דלא חייך לה. בספר התרומה חמור יוצא במרדעת הקשורה בו מערב שבת ודווקא חמור שרי בקשירה, אבל סוס לא. וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס אפילו בחצירו, ולא להסיר מרדעת מעל החמור. ואם נצטנן מותר לתת על החמור דווקא המרדעת לחמם דאית ליה צערא טובא, כדאמרינן חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה, אבל על הסוס לא. מרדעת פי' בגד שמשימין על גבי הבהמה תחת האוכף, ובלעז סודירא. ורבינו שלמה זצ"ל פירש בשטיל.
